רס"ר הטבעות

 

 

פרק 1

 

האוויר היה מחניק ומאובק, ועם זאת ריח האקונומיקה החד עקצץ בנחיריהם של כל הנוכחים בחדר. את ארבעת קירות הלשכה כיסו כמעט לחלוטין מדפי ברזל חלודים, מצופים בשכבות צבע מתקלפות בגוונים שונים של אפור, ועל כל אחד מהם נחו עשרות קלסרים.

"אני אומר לך, זה לא יעבוד." חזר החייל הגבוה על הדברים בפעם העשירית. לפחות נדמה היה שזו הייתה הפעם העשירית. להיום.

החיילת שישבה מולו הזעיפה פנים. עיניה הכחולות היו מקובעות במסך המחשב שלה, מזוגגות למחצה, ובוחנות לוח גדול של "שולה המוקשים".

"אם יש לך רעיון אחר – כל רעיון אחר, שגיא – אני אשמח לשמוע אותו." היא לא הפסיקה לשחק לאורך כל השיחה שלהם. היד שלה כאבה והיא התעלמה ממנה בהפגנתיות. ביחס למה שאיים עליהם, דלקת במפרק נראתה זניחה להפליא.

"גאיה, באמת? יומנים? את מצפה ממני לכתוב יומן במשך שנתיים עכשיו?" שגיא תופף בחוסר נוחות, באצבעות ארוכות וחיוורות, על השולחן שלו. "וחוץ מזה, מי אמר שבכלל נקרא אותם אחר כך?"

גאיה לא טרחה לענות לו. הם ניהלו את אותה השיחה שוב ושוב, שבויים בחרדה שנדמה שרק התגברה בכל יום שעבר.

הכול התחיל לפני שבוע, ומאז הם חזרו וניהלו את השיחה הזאת, מאחר שאיש מהם לא היה מסוגל להפסיק לחשוב על האירועים שהתרחשו בלשכה. גאיה ושגיא שירתו בלשכה עם מעיין, חיילת שעמדה להשתחרר בעוד יומיים. בחודש האחרון היא הייתה עסוקה בחפיפה של נועה, המחליפה שלה. החפיפה ברובה לא הייתה מאוד מעניינת, מלאה פרטים על העדפות הקפה של הקצינים ביחידה ועל המיקום של מהדק הסיכות ושגיא וגאיה צפו בה בשעמום מן הצד. הו, דבר אחד בהחלט היה מרתק – המונולוג הקבוע לפקיד הנכנס על כך שהלשכה היא בעצם שלוחה של יחידה קסומה וסודית ושכל החיילים סביבם הם בעצם קוסמים במסווה היה מפיל כל חייל חדש מהכיסא, אבל שניהם כבר היו רגילים למידע הזה. מצד שני, אולי זו הייתה הבעיה.

ביום שלישי האחרון הגיע יום השחרור המיוחל של מעיין. היא נקראה לשיחת סיכום עם המפקדת שלהם ליאור, בלשכת מפקד היחידה. אף אחד לא הכיר אותו בשמו, אז הכינוי שדבק בו בקרב החיילים היה גנדלף. למרבה הצער, נדמה היה שליחידה יש אהבה עמוקה לרפרנסים מספרות פנטזיה. שגיא הבין אותם ולכן שנא אותם, וגאיה לא הכירה אף אחד מהם, אבל זה לא מנע ממנה לחשוב שכולם מטופשים במיוחד. 

כעבור שעה ליוותה ליאור את מעיין בחזרה אל הלשכה. הבעיה הייתה שהיא כבר לא הייתה מעיין. היו לה את תווי הפנים שלה, את השיער והמדים בדרגת סמל, אבל הפנים שלה היו אחרות. העיניים שלה היו ריקות ומעורפלות והיא נראתה רדופה. היא דיברה לאט, נשמעה מבולבלת ואמרה דברים לא הגיוניים.

"ליאור, מעיין בסדר?" גאיה שאלה את המפקדת שלהם בחשש אחרי שעה ארוכה שבה מעיין ניהלה שיחת נפש עם עציץ גוסס למדי. היא לא הגיבה לניסיונות של שגיא או גאיה לפנות אליה, או אפילו לכך שגאיה ניסתה לטלטל אותה בכוח.

"ברור שהיא בסדר. היא פשוט עצובה לעזוב את הצבא," ליאור ענתה בחוסר סבלנות את התשובה הכי דבילית בעולם. לא היה כל ספק שכל החיילים בלשכה שמחו להשתחרר, ובראשם מעיין. לוח "מאה ימים אחרונים בגיהינום" התנוסס בגאווה מאחורי השולחן שלה, מעוטר בציורי להבות.

"היא נראית כאילו נכנס בה דיבוק," גאיה התעקשה. 

זה לא היה רחוק מן המציאות: השירות ביחידה זימן כמה מראות לא נעימים במיוחד, החל בדיבוק וכלה במטבח הצה"לי.

"גאיה, אין לך עבודה לעשות?" ליאור לא הגיבה על ההערה האחרונה וחזרה לבהות במחשב שלה.

האינטראקציה הזאת חזרה על עצמה גם ביום למוחרת, והפעם ליאור איימה על שגיא בריתוק אם ימשיך לבזבז זמן. הוא חרק שיניים וחזר אל עמדת המחשב שלו, לוחץ על הסמיילי הצהוב שסימן את תחילתו של משחק חדש.

"ליאור לא מוכנה להגיד כלום," הוא הודיע לגאיה בלי שיהיה בכך צורך. כל יום האתמול מעיין ישבה מאחוריהם ולא אמרה מילה בזמן שעיניה נדדו אל התקרה.

"שמעתי. זה כבר ממש מלחיץ."

שניהם שקעו בשתיקה מתוחה, שולחים מבטים מבוהלים למקום הריק שעד אתמול היה של מעיין. כעבור שעה דלת הלשכה נפתחה בכוח כשנועה, החיילת החדשה, חזרה מהפסקת הסיגריה של הבוקר.

"לא יצאת לעשן לפני שעתיים?" שגיא שאל אותה בזמן שגאיה החניקה שיעול. ריח העשן היה גרוע יותר מריח האקונומיקה, וחזק באותה המידה.

נועה לא טרחה לענות לו ורק הביטה בנייד שלה, מתעלמת בהפגנתיות מן החוק האוסר הכנסת טלפונים ללשכה. שערה החום היה פזור ועיניה החומות מצומצמות.

"שגיא, גאיה, אתם יכולים להיכנס לפה רגע?" 

הקריאה של ליאור בקעה מן המשרד שלה, ושני החיילים נאנחו. נועה נראתה אדישה לחלוטין למצב, ועד ששניהם עזבו את הלשכה היא כבר שקעה לגמרי בטלפון.

"את עומדת לספר לנו מה קרה למעיין?" גאיה שאלה ברגע שליאור הורתה להם לסגור את דלת העץ המתפוררת ולהתיישב מולה.

ליאור הנהנה בחוסר רצון בולט. "אתם חייבים להבין… היא תהיה בסדר. זה פשוט תהליך טבעי שנועד לשמור על היחידה ועל הצבא."

"מה קרה לה, אבל?" גאיה שאלה בחוסר סבלנות.

"מחקו לה את הזיכרון."

"מה?!" גאיה ושגיא הגיבו כמעט באותו הזמן.

"לא הייתם אמורים לראות את זה. זו הייתה טעות שלי. אבל זה חלק מרוח צה"ל. כל החיילים בלשכה עוברים את זה לפני השחרור. אמינות, אחריות וחתירה לניצחון. זו החובה האישית שלנו למדינה," ליאור דקלמה.

"את לא רצינית. מה זה אומר, מחקו לה את הזיכרון?" שגיא שאל בלב הולם. הם נחשפו ביחידה לקסמים, לפתרון בעיות מגוחכות וליחס מזלזל, אבל זה היה חדש.

"זה אומר שהיא לא תזכור מה קרה בשירות שלה. סודיות היא ערך עליון ביחידה הזאת, ואנחנו מחויבים להקרבה הנדרשת מאיתנו מתוקף תפקידנו."

"רגע, אנחנו? זה אומר שזה גם מה שמחכה לנו כשנשתחרר?" גאיה שאלה בקול רם. היא הביטה בליאור בחוסר אמון.

הקצינה הנהנה. "בוודאי. זו זכות לשרת בצבא, גאיה, ואת צריכה להגיד תודה על כך שאת תורמת למדינה שלנו. כרגע גם הזיכרון לטווח קצר של מעיין נפגע, אבל בסופו של דבר היא תחזור לעצמה ותהיה בסדר, היא פשוט לא תזכור את השירות שלה…" את סוף המשפט אמרה ליאור בקול חלש יותר, כאילו בעצמה לא האמינה לנאמר.

לפני שמישהו מהם הספיק להגיד משהו נוסף, צלצל הטלפון של ליאור. היא הורתה להם לצאת מן המשרד שלה לפני שהרימה את השפופרת בחרדת קודש.

"מה לכל הרוחות?!" שגיא מלמל בשנייה ששניהם יצאו אל רחבת העישון. איש מהם לא עישן, אבל הם היו חייבים זמן כדי לעכל את החדשות.

"אני יודעת. זה דפוק ברמות."

"ואני כבר חשבתי שראיתי הכול אחרי רוח הרפאים של הרנ"ג משנות ה־70." שגיא נזכר בדמות שרדפה את הבסיס לפני שלושה חודשים, מרחפת מעל רחבת המסדר המדברית.

"וזה עוד היה כלום לעומת המ"ק פורק שהתקינו על השרביטים לפני שנה," גאיה מלמלה, אבל ראשה כבר היה שקוע במחשבות וממבטה היה ברור שכבר לא הקשיבה. "אנחנו צריכים תוכנית." היא אמרה אחרי זמן מה. "משהו שיבטיח שזה לא יקרה גם לנו."

"כל כך חשוב לך לזכור את כל זה?" 

כל מה ששגיא למד עד כה בשירות היה שלעשות משהו נגד הכללים ביחידה תמיד נגמר רע. איכשהו תמיד גילו בעזרת כישוף שמישהו התרשל באיזו משימה או ביצע עבירת ב"מ. ואם בטירונות הוא חשב שלהישאר שבת זה גרוע, המחשבה על שבת כאשר הזמן מואט פי שניים הייתה גרועה בהרבה.

"לך לא? אני יודעת שזה לא השירות שחלמת עליו, ומבאס להיות תקוע בלשכה עם ניירת כל הזמן, אבל בעיקרון נחשפנו לאחד הסודות הכי שמורים שיש. לא רק של המדינה, של העולם. וגם –" 

גאיה השתתקה לרגע, ולפני שהמשיכה חל שינוי קל בתווי הפנים שלה. "אין מצב שהכישוף הזה עובד כמו שליאור הסבירה. אני מוכנה להתערב איתך שיש לו תוצאות לטווח ארוך. ראית איך היא רעדה היום כשדיברנו. אני לא מבינה איך היא מסוגלת להכיל את זה, זה בדיוק מה שעומד לקרות גם לה כשהיא תשתחרר. ואני לא מוכנה שזה יקרה לי." המבט על הפנים שלה הפך כעוס.

"או־קיי, נכון, את צודקת. אז איך אנחנו מונעים את זה?" 

הם עמדו מתחת לפנס, והפנים של גאיה הוארו כמעט לגמרי באור השקיעה הגווע. הכעס התחלף בהבעה מוטרדת כשהיא השתתקה.

"אני לא יודעת… מה אם נכתוב יומן ונצלם סרטונים של עצמנו? ננסה לתעד כל מה שאפשר –"

"גאיה, זה הרעיון הכי מטומטם ששמעתי בחיים שלי. מה קרה ל… אני לא יודע... ביטחון מידע?" שגיא שילב את זרועותיו. "וחוץ מזה, יומן לא יחזיר את הזיכרונות שלך. זה יהיה הדבר הכי מוזר בעולם, לקרוא את זה."

השיחה נקטעה כשנועה צעדה לפינת העישון. "אני חייבת סיגריה, אחד מכם צריך לחזור פנימה." היא הודיעה להם בחדות. שניהם החליפו מבטים וצעדו יחד אל הלשכה בשתיקה. 

הדיון הזה בבירור לא נגמר. הם המשיכו להתווכח על זה כל השבוע. גאיה התחילה בכתיבה עוד באותו יום. היא הייתה אמורה להשתחרר בעוד ארבעה חודשים, והמבט הריקני של מעיין רדף אותה. שגיא התנגד. אין ספק שהמידע החדש היה מרתיע, כמעט לא אמין, אבל כתיבת יומנים נראתה לו כמו פתרון חסר תועלת לחלוטין. "אין סיכוי שהיחידה לא חשבה על זה," הוא התעקש בשיחות שלו עם גאיה.

שגרת העבודה בלשכה הייתה מונוטונית למדי. גם עם יציאות הסיגריה החוזרות של נועה והתחרות הבלתי פוסקת על השיא ב"שולה המוקשים", בכל זאת נותר להם די והותר זמן פנוי. 

בשעה שמונה בבוקר היה עליהם להגיש קפה שחור למפקד היחידה, ובשעה שמונה וחצי הם נדרשו להגיש דו"ח 1. ליאור ניהלה את הלו"ז, ואם הופיעו בו פגישות היה עליהם להכין קפה גם למשתתפים בהן. נוסף לכך, המשימות היחידות שמילאו את השגרה היו הניקיון השבועי ותיוק הדו"חות.

הם אומנם שירתו ביחידה שעסקה בקסמים, אך למעשה הידע שלהם בנושא הצטמצם לכך שקיימים קסמים בעולם ושהצבא משתמש בהם. לפי הפרוטוקול הנהוג להטלת קסם, היה על הקוסם למלא את הדו"ח ולהגישו לפקידי הלשכה שתייקו אותו ללא כל סדר בערמות הקלסרים שכיתרו את כל קירות החדר. 

 

חשוב לי לציין כבר מן ההתחלה – אני בכלל לא בטוח שזה יעבוד. כל היומן הזה הוא רעיון של גאיה. אני בהחלט חושב שהיא צודקת, אני פשוט לא חושב שזה באמת יצליח. 

גאיה, לצורך העניין, היא החברה הכי טובה שלי – כלומר שלך – בצבא. גם מחוץ לצבא בעצם. אנחנו מבלים את כל הימים כאן ביחד. 

עכשיו הבנתי שכל מה שכתבתי פה לא מאוד ברור. אני אתחיל באמת מההתחלה עכשיו.

שגיא היקר של העתיד, את היומן הזה אתה כתבת (כלומר אני כתבתי) בזמן הצבא. אני עכשיו בן 19. ביומן הזה אתעד את כל מה שקרה בשירות שלי. אני בטוח שאם אתה קורא את זה אתה מאוד מבולבל כרגע, וזה בסדר. אני כאן לשירותך.

 

שגיא בהה בנייר בהבעה חלולה. כן, זה מה שהולך להציל את הזיכרון שלו, הוא חשב בדכדוך. לידו גאיה המשיכה לכתוב. הוא הרהר בחודשים שעברו מאז התגייס. הטירונות המיותרת, החפיפה בלשכה, השגרה המונוטונית. כן, היו שם קסמים, אבל הם היו כמעט… אפורים. הוא כמעט לא ראה קסמים בפעולה, והשירות שלו הצטמצם בסופו של דבר להכנת קפה ולתיוק דו"חות.

ליאור נכנסה ללשכה והביטה בהם בחוסר שביעות רצון. אין ספק, אותה הוא מוכן לשכוח בלי לחשוב פעמיים.

פניה הריקניים של מעיין עלו שוב בראשו. לא, הוא לא מעוניין להפוך לזומבי חסר תודעה. הצבא מבזבז לו שנתיים ושמונה מהחיים וזה כבר היה די והותר. הוא לא צריך לשלם את המחיר על חוסר המוכנות של היחידה לבצע סיווג ביטחוני נורמלי. כן, היומנים היו רעיון מטומטם. היה לו ספק רב שזה יצליח. ובכל זאת… הוא הביט בגאיה. אין ספק שהוא מעוניין לזכור את החברה הכי טובה שלו כשכל זה ייגמר. הוא רצה להאמין שהיו דרכים טובות יותר למנוע את הגורל הזה, אבל כרגע אף אחד מהם לא הצליח לחשוב על אחת.

מחשבותיו חזרו אל הבסיס הצבאי הממוקם באמצע המדבר, אי שם בין באר שבע לאילת, במקום שאף כביש לא הגיע אליו, ואף טלפון לא קלט בו שדרי מיקום. מכל מקום בבסיס אפשר היה להשקיף על הרים צהובים שהתנשאו מעליהם מצד אחד, ועל דיונות חומות מנוקדות בצמחייה יבשה מן הצד השני. את האסופה הלא אחידה של צריפי אסבסט ובנייני בטון הקיפה גדר תיל שנועדה להרחיק אויבים, אך למעשה גרמה למקום להיראות כמו בית כלא. ואפילו שלא הייתה שום כניסה או יציאה נראות לעין, תמיד היה חייל ששמר בש"ג שלא הוביל לשום מקום.

הלשכה ששגיא, גאיה ונועה שירתו בה הייתה הכלאה בין משרד שלישות, ארכיון ולשכת מפקד היחידה. היא הייתה צפופה ועמוסה, עם שלושה שולחנות במרכזה וקירות מצופי מדפים. שתי דלתות בודדות הפריעו לנוף החד־גוני הזה: אחת ליציאה ואחת שהובילה למשרד של ליאור. ללשכה היה חלון קטן שהשקיף על השירותים, שקושט באדנית עם שני סוקולנטים מתים. השמש החמה של סוף יולי צבעה את החדר באור שהחוויר למול נורות הפלורסנט.

שום פרט בנוף היום־יומי של שגיא לא העיד על כך שהוא משרת ביחידה קסומה או סודית. מבחינתו, הקסמים היו רק רקע ניטרלי לשירות המונוטוני שלו. הוא חזר והציץ בגאיה, והרהר שוב בכך שהוא היה מעדיף לשמור על זיכרונותיו, גם אם אף אחד מהם לא היה מרגש.

הוא נאנח וחזר לכתוב.

​

פרק 2

שגיא בהה בתדהמה בדף הריק. גאיה החזיקה מולו את המחברת שלה שעד יום חמישי עוד הייתה מלאה עמודים בכתב יד קטן וצפוף. כל הדפים חזרו למצבם המקורי, ואפילו חריטות העט על הנייר נעלמו.

זו הייתה שעת בוקר ביום ראשון. שגיא נשאר בבסיס בסוף השבוע, ובילה את הימים האחרונים בהשלמת הכתיבה ביומן. השבת עברה עליו ברוגע, בתורנות מטבח מזדמנת בחדר האוכל הפצפון של היחידה. למעשה, לא הייתה סיבה אמיתית להשאיר את חיילי הלשכה שבת, אבל זה לא מנע מאיש לצפות מהם להישאר שבת אחת לחודש. זה היה פשוט מה שעשו בצבא, מתברר.

הכתיבה לא הייתה קלה כלל. מה אמורים לכתוב ביומן שאמור לשמר את כל הזיכרונות מהצבא? האם רק הזיכרונות מן הצבא יימחקו, או כל הזיכרונות? ככל ששגיא תהה יותר בנושא, כך גברה בו ההבנה שיש הרבה שהם לא יודעים. אז הוא כתב על הטירונות, ועל השירות היום־יומי, אך היו דברים שהוא לא הצליח להעלות על הכתב. שם היחידה ומידע סודי אמיתי פשוט נמחקו מן הדף, ובדיקה מהירה העלתה שגם מן הטלפונים שלהם, אבל המשפט החשוב באמת שרד:

יש קסם בעולם. הוא אמיתי, והצבא משתמש בו.

המשפט פתח בפניו פתח גדול דיו כדי להסביר מה לכל הרוחות קורה שם. הבעיה הייתה שלמרות הכותרת המרגשת, השירות שלהם היה משעמם מאוד, וכמעט לגמרי מיותר. כן, היה עליהם להכין קפה לקראת פגישות ולמלא דו"ח 1 בכל בוקר, אבל בשאר הזמן? הדו"חות שלתיוקם הקדישו את מרב זמנם מעולם לא שימשו איש, ואין ספק שלא היה צורך בשלושה חיילים וקצינה כדי לתפעל את הלשכה.

בכל זאת הם נחשפו לכמה דברים ששגיא הסכים להודות שהם מגניבים: ההגעה לבסיס נערכה בריצה בין רציפי תחנת הרכבת של סבידור מרכז ועלייה לרציף שתיים ושני שליש, והירידה מן הרכבת והכניסה לבסיס התבצעה בפתיחת דלת סודית בחלל האוויר. החלקים האלה היו ללא ספק מעניינים. שגיא זכר את הפעם הראשונה שהגיע ליחידה: הוא שובץ לתפקיד של פקיד לשכה, ונשלח על ידי חיילת שלישות מבולבלת לחכות להוראות נוספות בין רציפים שתיים לשלוש בתחנה. אחד החיילים עזר לו לעלות לרכבת וסיפר לו את האמת על היחידה, וכמה שעות הוא היה משוכנע שהוא עומד לשרת כקוסם.

או שעובדים עליו, כמובן. זה ללא ספק נשמע כמו מתיחה.

 

ועכשיו גאיה התהלכה סביבו בעצבנות, בוחנת שוב ושוב את היומן שלה. "מהיומן שלך שום דבר לא נמחק?" היא וידאה.

"רק החלקים הסודיים. אבל אני לא יצאתי מהבסיס… וגם כתבתי הרבה פחות ממך, אני חושב." 

שגיא הושיט לה את המחברת שלו. גאיה דפדפה במעט העמודים הכתובים וקראה אותם ברפרוף.

 "אתה צוחק עליי... לא כתבת פה כלום!" היא התעצבנה. "או־קיי, אולי זו בדיוק הסיבה שזה עדיין כתוב!" גאיה היססה ואז הביטה שוב בעמודים הספורים. "אנחנו צריכים להתחיל מההתחלה. לבדוק אם מהחומרים שלך יש משהו שכן אפשר להוציא מפה."

שגיא נאנח. למעשה, הוא חשד שאירוע כזה עלול להתרחש, וקצת קיווה שזה ישכנע את גאיה להפסיק עם התוכנית הנואשת שלהם. היא  הייתה ממש גרועה, וכתיבת היומנים האלה הייתה מעיקה. 

גאיה התעלמה ממנו. "אנחנו צריכים לנהל כמה יומנים. בכל אחד מהם לכתוב דברים במידה שונה של פירוט. ואנחנו צריכים להבין אם אנחנו יכולים להמשיך לכתוב אותם בבית…" היא מלמלה.

"אני די בטוח שאין בעיה לכתוב על דברים יום־יומיים מהחיים שלנו… המשפחות שלנו, איפה אנחנו גרים…" שגיא הוסיף באי רצון. היה מספיק גרוע לכתוב על הצבא, הוא לא התכוון לשפוך את ליבו על ההורים שלו או על דברים אחרים. האם הם עתידים לשכוח גם אותם? ליאור אמרה שמעיין תשכח רק את השירות הצבאי, אבל מעיין לא תפקדה מספיק כדי לאמת את הטענה הזאת.

"כן, אתה צודק. ואפשר לנסות לשחזר את מה שאני כתבתי…" היא נראתה מעודדת יותר.

הם הקדישו לכך את השבוע הקרוב. שגיא בשנאה עזה לכתיבה וגאיה בבהילות שנבעה מן השחרור המתקרב שלה. נותרו לה בקושי שלושה חודשים.

שגרת היום־יום בלשכה כמעט לא השתנתה לאחר השחרור של מעיין והכניסה של נועה לתפקיד. מלבד הפסקות העישון התדירות, היא הקפידה להיות שקועה בטלפון, למרות האיסור, וכל הפרעה מצד ליאור או בקשות שהופנו אליה לביצוע משימות נענו בסבר פנים חמור, כאילו עצם הפנייה אליה הייתה חצופה.

ביום ראשון בבוקר גאיה ושגיא נפגשו בתחנת הרכבת בתל אביב, מדיהם ספוגי זיעה הודות ללחות חודש אוגוסט. שניהם עלו לרציף בריצה מהירה, באדישות שנבעה מביצוע חוזר של הפעולה בכל שבוע, ותפסו את מקומם זה מול זה בקרון היחיד שחיכה ברציף שתיים ושני שליש.

"איך היה סוף השבוע שלך?" גאיה פתחה. 

הם לא דיברו על התוכניות שלהם במקומות שבהם מישהו היה עלול להאזין להם.

שגיא משך בכתפיו. "נפגשתי שוב עם ירון. זה היה מדכא כרגיל." 

ירון היה החבר הכי טוב שלו מהתיכון. מייד אחרי סיום הלימודים הוא התגייס למודיעין והשיחות ביניהם הצטמצמו לדיונים ארוכים על כך שאיש מהם לא מצליח לצאת לדייטים. ירון אהב לדבר הרבה על השירות שלו, והנושא הזה דיכא את שגיא אף יותר.

"הוא עדיין לא מצא חברה?" הסיפורים על ירון שיעשעו אותה. 

שגיא הנהן והניח למבטו לטייל לאורך הקרון. רוב הנוסעים היו חיילים מן היחידה, אבל היו את הנוסעים האחרים: הם נראו כמו עיוות של אור, בעלי פרצופים מטושטשים וקווי מתאר מבולגנים. לפעמים הם היו שם, ולפעמים לא. בנסיעה הראשונה ברכבת שגיא שאל את החייל שליווה אותו לבסיס מי הם, והוא הבהיר לו שזה לא עניינו ושהוא צריך להתעלם מהם ולא לנסות ליצור עימם קשר. ההנחה שלו הייתה שהם סוג של רוחות רפאים. הם נתקלו ברוחות בבסיס – שאריות של קצינים ונגדים שחזרו לרדוף את השירות הצבאי, או שאולי בעצם השירות הצבאי רדף אותם. לרוב הן לא הפריעו לחיי היום־יום, אבל מדי פעם אחד הקוסמים ביצע גירוש מאורגן. זה בדרך כלל קרה במקביל לטיהור העכברושים בחדר האוכל.

הנוף הנשקף מחלון הרכבת השתנה עם התקדמות הנסיעה. קו האופק של תל אביב התחלף לתחנה בראשון, ולאחר מכן לנוף מדברי. לא היה כרוז שקרא בשמן של תחנות, והנוף עצמו נדמה מטושטש, חסר סימנים מזהים מסגירים.

 

ליאור קידמה את פניהם עצבנית בלשכה, כבכל יום ראשון. היא תמיד הקפידה לעלות על הרכבת המוקדמת יותר ולהיות מוכנה לכל פגישות הבוקר של גנדלף, ולכן תמיד התעקשה שהם מאחרים, אף שבשעות הבוקר לא הייתה עבודה אמיתית. מאחוריה נועה ישבה ברגליים על הכיסא ושיחקה במצית החדש שלה. היא נשארה שבת, ולכן כבר הייתה לבושה מדי ב' שנתלו עליה ברפיון ונראו כמו פיג'מה ישנה במיוחד.

"קדימה, גאיה, שגיא." היא הזעיפה פנים כשהתיישבו בכיסאות הקבועים שלהם. גאיה לא טרחה לבדוק את המייל שלה, ופתחה ישר את "שולה המוקשים". שגיא טרח לבדוק קודם את רשימת המשימות שלו, אבל היא הייתה ריקה כרגיל.

"אני לא מבינה למה את צריכה שלושה חיילים כאן," גאיה מלמלה בשקט, וליאור כהרגלה התעלמה ממנה. אולי היא פשוט לא שמעה אותה, אבל שגיא האמין תמיד שפשוט אין לה תשובה טובה. היה תקן, אז היו חיילים.

"אלו צורכי הצבא, גאיה, ואסור לשאול שאלות," שגיא לחש במקומה וחילץ מגאיה חיוך.

"שמעתי את זה!" ליאור הופיעה בין שניהם. "את אולי משתחררת בקרוב, גאיה, אבל לא היית רוצה לתרום משהו לצבא עד השחרור? היית רוצה לשבת בבית בעוד עשור ושכל המורשת שלך בצבא תהיה משחקים במחשב?"

"אם אני הולכת בכלל לזכור משהו…" גאיה ענתה לה באיבה וזכתה מליאור במבט עצבני במיוחד. היא לא הסירה את מבטה ממסך המחשב ורק המשיכה לשחק בעייפות.

"ואתה, שגיא, לך יש כל כך הרבה פוטנציאל! אתה לא צריך להיסחף לבזבוז הזמן הזה." ליאור שינתה טקטיקה.

"מה את צריכה שאני אעשה?" 

זה היה שיעור ששגיא למד בחודש הראשון. אף פעם לא באמת היו משימות בלשכה. ברגעים כאלו ליאור תמיד הייתה ממציאה פעילות שכדי להשלימה נדרשו לו עשר דקות לכל היותר, ואז הייתה מניחה לו, עד הפעם הבאה.

ליאור התרצתה. "אתה יכול לתייק את הדו"חות מסוף השבוע." היא החוותה על ערמה של ניירות שנחו על השולחן של נועה. זו ללא ספק הייתה משימת השבת היחידה שלה, אבל שגיא לא אמר דבר. הוא ניגש למגירת הציוד המשרדי והוציא את המחורר.

בחודשים הראשונים בלשכה הוא עוד ניסה להבין מה קורה סביבו: הוא ניסה לקרוא את הדו"חות ולפרש את הקסמים המוזכרים בהם. אבל ככל שעברו החודשים וככל שהשתכנע לחלוטין שאיש לעולם לא באמת מעוניין בדו"חות, הוא הפסיק להתעסק בהם. באותו היום עיניו רק רפרפו לרגע על הכותרת של הנייר הראשון בערמה – וריאציה על השגת האור של טרבור וואניס, 1965 – לפני שהערמה הדקה חוררה והוא תייק את כולה בקלסר הקרוב אליו. אם ביום מן הימים מישהו ידרוש את אחד הדו"חות, אין ספק שהלשכה תהיה במשבר חמור. ועם זאת, למזלם, זה מעולם לא קרה.

הוא התיישב ליד גאיה לאחר שהניח את הקלסר במקומו. היא עסקה בכתיבה – זה היה טריק טוב כדי להיראות עסוקה ולא למשוך אש, ועם זאת להמשיך במשימה האישית שלה – למלא את העמוד בכתב ידה הצפוף. היא כתבה באיטיות, כאילו שקלה לפני כל משפט אם הוא יוביל למחיקת כל התוכן מן מחברת.

חייב להיות פתרון מוצלח יותר מזה, שגיא חשב לעצמו.

"גאיה," הוא לחש לאחר כמה רגעים. היא הרימה את עיניה החומות מן הנייר והביטה בו במצח מקומט. "יש לי רעיון." הוא סימן במבט רב משמעות לעבר היומן שלה. היא הרימה גבות ואז סגרה את היומן.

"הפסקת סיגריה, עוד חמש דקות?"

 הוא הנהן.

​

פרק 3

הרעיון החדש היה פשוט, ועם זאת נורא ביותר. שגיא הסביר אותו לגאיה שבהתה בו בתדהמה.

"אתה באמת הולך לעבור עכשיו על כל הדו"חות האלה בתקווה שאולי תמצא את הדו"ח האחד שמדבר על מחיקת זיכרון?"

הוא הנהן. 

"אתה זוכר שכל אחד פשוט מתייק דו"חות שמגיעים לשולחן שלו ואין שום סדר בלשכה, וגם אם תמצא את הדו"ח הזה בסוף, מה תעשה איתו?" גאיה הוסיפה.

שגיא התאפק לא להגיד לה שזה בכל זאת רעיון טוב יותר מהיומנים הארורים, אף שללא ספק היא העלתה נקודה נכונה. לא היה לו מה לעשות עם הדו"ח, גם אם ימצא אותו. איש מהם לא היה קוסם, ומציאת הדו"ח לא הבטיחה כל פתרון.

"זה יהיה קצה חוט. זה בכל זאת משהו. אנחנו לא בשלב שבו אנחנו יכולים לדלג על רעיונות, גם אם הם טיפשיים," הוא ענה לה במורת רוח. 

למעשה, זה היה בדיוק כמו רעיון היומנים שלה. שגיא לא הצליח להאמין שאפשר להחזיר זיכרון בעזרת יומן או שגאיה פשוט תוכל לקרוא אותו ולחזור לעצמה. לנסות ללמוד על כישוף הזיכרון נשמע כמו כיוון חקירה הרבה יותר הגיוני.

גאיה הסכימה איתו. היא אולי הייתה מתווכחת, אבל למעשה לא נשאר לה הרבה זמן עד השחרור. ליאור כבר הודיעה להם שהמחליפה שלה עומדת להגיע בשבועות הקרובים. בסופו של דבר, היא התגייסה רק ארבעה חודשים אחרי מעיין.

"איך בכלל תעשה את זה בלי שליאור תתחיל לשאול שאלות?"

שגיא חייך. לזה הייתה לו תשובה מוכנה. "האמת שחשבתי על זה. זה קל. אני הולך להגיד לליאור שאני מסדר אותם."

גאיה גלגלה עיניים. "אתה מבין שזה אומר שתצטרך באמת לסדר אותם, נכון? שגיא, אני לא יודעת איך בכלל אפשר למיין אותם. לדעתי יש שם דברים מלפני קום המדינה."

גאיה צדקה. ניסיון לסדר את הדו"חות באמת היה משימה איומה, אבל היא הייתה טובה יותר מלכתוב. וזה היה כיוון חקירה חדש. הם היו צריכים אחד כזה.

נועה ניגשה אליהם, הסיגריה כבר מגולגלת בידה. "אני יודעת שזה לא באמת משנה שאחד מאיתנו יהיה שם, אבל ליאור הולכת להתחרפן אם היא תראה את הלשכה ריקה ואני חייבת הפסקה." היא הציתה את הסיגריה תוך כדי דיבור ושאפה ממנה כאילו הייתה אוויר לנשימה. גאיה העיפה בה מבט קצר.

"אני אלך. אני לא יכולה להתמודד עם העשן הזה בכל מקרה." גאיה העיפה מבט רב משמעות בשגיא  שהוא פירש בתור הרעיון שלך דבילי, תתמקד ביומן, אני לא יכולה לסבול את נועה, והסתובבה.

שגיא נשאר לשבת. הוא הרהר בתוכנית שלו. כן, חיפוש הדו"ח של הכישוף לא יהיה משימה קלה או נעימה, אבל זה יהיה משהו לעשות. וחוץ מזה, הכתיבה נמאסה עליו לגמרי. היא הייתה מעיקה ומביכה וזה היה פשוט… מוזר. שגיא אף פעם לא באמת ידע מה לכתוב.

"מה הסיפור שלה?" נועה שאלה אותו. 

הוא כמעט שכח שהיא שם, יושבת לידו בפינת העישון ומפזרת עשן סביבו. "היא לחוצה לקראת השחרור," הוא הסביר. 

גאיה די סלדה מנועה מן הרגע הראשון, אבל הוא עדיין לא פיתח דעה בעניין. רוב הזמן היא פשוט לא באמת הייתה שם.

 נועה נשפה. "מה יש לה להיות לחוצה? הייתי מתה לעוף מפה."

 שגיא חייך. הוא הבין את זה. "כולנו. אבל, נועה, את יודעת מה קורה לחיילים מהלשכה שמשתחררים?" ליאור לא הייתה מסכימה איתו, אבל שגיא לא ראה שום סיבה להסתיר את זה ממנה. בכל מקרה היא תגלה מתישהו.

"הם הופכים להיות שמחים באורח קסם?"

שגיא צחק. זה היה משחק מילים גרוע שהתאים לסגנון היחידה. "לא," הוא הרצין. "מוחקים להם את הזיכרון. כל מי שהם, כל מה שהם יודעים… לא נשאר כלום אחרי זה."

נועה לא התרשמה. היא איפרה קצת את הסיגריה על הקרקע המדברית. "זו איזו מתיחה דבילית לצעירים?"

שגיא הניד בראשו. "הלוואי וזו הייתה. אבל לא. זו האמת. אני לא יודע אם ראית את מעיין שחפפה אותך ביום האחרון שלה –"

"היא הייתה מוזרה, אבל חשבתי שהיא סתם סתומה או שהיא עישנה איזה משהו לא טוב."

"האמת שמעיין הייתה ממש חמודה, ובחיים לא ראיתי אותה מעשנת."

נועה נחרה. "למה כולם כל כך סאחים פה? היחידים שמעשנים חוץ ממני הם כמה קוסמים, ומשום מה כולם חושבים שלעשות את זה עם מקטרת עובד טוב יותר מלגלגל. חבורה של חנונים." 

עכשיו שגיא צחק באמת. "כן, זה קטע מוזר. בכל מקרה, אל תאשימי את גאיה. זה באמת מלחיץ. אני אפילו לא יודע אם יש משהו לעשות עם זה."

נועה שתקה לרגע ורק המשיכה לעשן. שגיא הרהר בדו"חות. 

כבר נדמה היה לו שנועה שכחה ממנו כששקעה בטלפון שלה, אבל אז היא הרימה את מבטה אליו בשלווה.

"אתה יודע, זה לא נשמע כל כך נורא," היא אמרה.

 

שגיא נפרד ממנה וחזר ללשכה. הוא לא התכוון להתעקש על כך שזה חשוב. הייתה לו עבודה לעשות עכשיו.

העבודה, כך התברר, לא הייתה מהנה כלל. שגיא הסתכל על הדו"חות בעבר. בהתחלה הוא עוד ניסה להבין אותם. עם הזמן הוא למד להתעלם מהם ופשוט תייק אותם בערמה בקלסר הקרוב אליו ביותר. אבל כעת הוא היה צריך להתמקד. הוא בהה בייאוש בדו"ח שכותרתו "מודולציה של התמרת סגולות האור הרציפות של דיוויד קולדשטיין, 1870", והרגיש את החרדה מבעבעת בו כמו בועות במים מוגזים.

"אני מוותרת. אין סיכוי למצוא פה משהו מועיל." גאיה הכריזה בתבוסה לאחר שעה ארוכה של עיון בניירות. "הכול פה נראה בדיוק אותו הדבר." היא גנחה. היא הפתיעה אותו קודם לכן כשהצטרפה אליו בחיפוש, אבל לא נראה שזה יימשך עוד הרבה זמן.

שגיא שתק. אף שידע זאת מראש, ההבנה שהמשימה הזאת תהיה איומה במיוחד החלה להתגבש בו באמת רק כשפתח את הקלסר האחרון שתייק. אומנם רשמית הייתה שיטת תיוק, אך שגיא כבר ידע שהדו"חות אינם מסודרים בשום צורה. כשהוא בעצמו התגייס והגיע ללשכה, החיילת שחפפה אותו הסבירה לו שהם בדיוק שינו את שיטת התיוק מסדר אלפביתי לתאריך הטלת הקסם. היא הסבירה שלפני כן הדו"חות היו מסודרים לפי שיטה מורכבת אחרת ששגיא לא זכר כעת, ומאז ועד היום ליאור כבר שינתה פעמיים את השיטה. 

למיטב ידיעתו, החוק הצבאי היה נוקשה מאוד בנוגע לזמן שבו היה קוסם צריך להגיש את הדו"ח, אך שגיא מעולם לא בדק אם הוא אכן נאכף. כשחיילי הלשכה תייקו את הדו"חות הם אפילו לא רפרפו בהם, וככל שהמשיך במשימה לאורך השבוע, שגיא נחרד לגלות עד כמה מאוחר הגישו לפעמים קוסמים את הדיווחים שלהם. רק באותו שבוע הוא קיבל מאיתמר – אחד הקוסמים החביבים עליו בבסיס – ערמה של דפים שכללה רישומים על קסמים שבוצעו לפני חודשיים. חודשיים! שגיא ידע שהוא נשמע כמו קצין "צהוב", גם אם זה היה רק בראש שלו, אבל ההבנה שייתכן מאוד שהדו"ח שהוא מחפש עדיין לא נכתב כלל, ושכל החיפוש שלו נעשה לשווא גרמה לו בחילה. שגיא לא ניסה אפילו למצוא דו"חות של מחיקות זיכרון קודמות – בשלב זה הם היו שקולים לאבודים בבלגן. 

היה לו חשק לנזוף באיתמר על האיחור בהגשה, אבל שגיא חשב שעדיף שפחות אנשים יהיו מודעים לעובדה שהוא התחיל לקרוא את הדו"חות ברצינות. הקונצנזוס ביחידה היה שהלשכה לא מאוד מחוברת או מודעת למה שקורה, מעבר להכנת הקפה וסידורי הלו"ז, ולא הייתה סיבה לתת למישהו לחשוב אחרת.

בהתחלה הוא רק עבר על כותרות הדו"חות: בשורה הראשונה היה את שם הקוסם, שם הקסם ותאריך. את רוב השמות שגיא זיהה: כולם היו קוסמים מן היחידה, חלקם מילואימניקים. היו כמה שמות לא מוכרים ששגיא הניח שגם הם היו מילואימניקים או אזרחים עובדי צה"ל. שם הקסם לרוב היה חסר תועלת לחלוטין ולא סיפק כל מידע על הקסם שבוצע. רוב הכותרות היו בסגנון: "ביאור כוחות קרקעיים, גרסה שלישית, הנרייטה וילטר, 1890" או "נעילה אנרגטית של אלומות, ספרינה בבילון, 1700". החלק האחר של הכותרות לא נכתב בעברית כלל. היו שם כותרות כמעט בכל שפה קיימת. התאריך היה החלק הברור ביותר: עברי ולועזי, כולל השעה.

ביום הראשון פתח שגיא את הקלסר הקרוב אליו ביותר והתחיל למיין את הדפים על פי התאריכים. הוא פינה את אחד השולחנות בלשכה, ופרס עליו כמה ערמות כבדות של ניירות. הוא עבר דו"ח־דו"ח, ומיין אותם לפי חודשים. מעיין השתחררה לפני שלושה שבועות וקצת, ומחקו לה את הזיכרון ביום האחרון של השירות שלה. שגיא לא זכר את התאריך המדויק, אבל הוא חשב שאם יצליח לצמצם את החיפוש לערמה אחת זו תהיה התחלה.

די מהר כל העסק התברר כחסר תועלת: הוא לא ידע איך זה קרה, אבל חלק מן הדו"חות היו ישנים במיוחד. הוא מצא ביניהם ניירות שהתאריך שלהם היה לפני שבכלל התגייס. טל, אחת הקצינות ביחידה, הגישה אותו לא מזמן, והתאריך היה אפילו לפני שיצאה לקורס קצינים. שגיא ציפה שלפחות דמויות הסמכות יהיו מסודרות יותר עם הניירות שלהן. הוא הניח בצד את כל הדפים שעליהם הופיעו תאריכים ישנים, והתמקד במה שקרה בשנה האחרונה. הוא הופתע לגלות שלא היו הרבה כאלה כלל. כשחשב על הדרך שבה הצבא התנהל בכל גזרה אחרת, האיחורים לא הפתיעו אותו, אבל כל העניין לא הסתדר עם הקשיחות של היחידה בכל הנוגע לחוקים וסדרים.

נדרש לשגיא שבוע שלם כדי למיין את כל הדו"חות בקלסר הראשון. הוא מצא דו"חות בודדים מן החודש שבו מעיין השתחררה והניח את הדפים האלה בצד. כל אחד מהם הכיל נוסחאות ורישומים, כמעט בלי מילים. לעיתים התווסף משפט או שניים על המשמעות המבצעית או על התוצאות, אבל אף אחת מן ההערות לא עסקה באובדן זיכרון. שגיא סימן לעצמו את הדפים האלה כדי שיוכל לבחון אותם היטב בהמשך.

מדי פעם גאיה התקרבה לשולחן של שגיא ושאלה אותו ללא מילים אם מצא משהו. הוא הבחין בפחד בעיניה בכל פעם שהניד בראשו בחשאיות, כאילו גם היא התחילה לפקפק ביעילות תוכנית היומנים שלה.

התבנית היחידה שתפסה את עיניו של שגיא הייתה שדו"חות חדשים יותר היו גם קצרים יחסית – עמוד אחד או שניים בדרך כלל – כאילו ככל שחלף הזמן לאיש לא הייתה הסבלנות לעיסוק הכפייתי של צה"ל בדו"חות מיותרים. היה משהו מעודד בתחושת הסולידריות הזאת. 

למרבה הצער, הוא לא התקדם הרבה מעבר לכך. בשבועות שבאו לאחר מכן הוא התמקד בסידור ובמיון הדו"חות (ליאור הייתה כל כך מרוצה מן הפרויקט שלו, שלמעשה שיחררה אותו מכל חובה אחרת בלשכה), אבל ההישג העיקרי בתחום הסתכם בפיתוח שיטת תיוק חדשה (על פי שם הקוסם ולא על פי תאריך).

ביום ראשון האחרון של חודש אוגוסט עלה בראשו של שגיא רעיון נוסף. בזמן הנסיעה הוא ויתר על הניסיון לתפוס את הרגע המדויק שבו הנוף העירוני הופך למדבר והרכבת מפסיקה לחלוף על פני סימני דרך מוכרים, ובמקום זאת הוא בחן את הנוסעים האחרים. 

תמיד היו שם עוד אנשים, בעלי פרצופים בלתי מזוהים או נשכחים. הוא נזכר בהוראה להתעלם מהם ובטענה שלא היה להם כל קשר ליחידה. הוא מעולם לא ראה אותם ברציף שתיים ושני שליש או בתחנה הסופית של הבסיס באמצע המדבר. הם נותרו תמיד בתוך הרכבת, מעורפלים ומבלבלים, ועם זאת נמצאים שם באופן בלתי מעורער. שגיא התרגל לא לפנות אליהם, ולהניח למבטו לחלוף מעליהם ברפרוף. 

אבל באותו יום הוא דווקא נמשך להביט בהם. הוא התקשה להתמקד בהם, אבל אחרי שעה ומשהו שלא הסיט מהם את מבטו החלו הפרטים להתחדד. לפני כן הוא לא הקדיש להם יותר מדי מחשבה. שגיא ניחש שאלו רוחות (ולא, לא רוח צה"ל) או שאריות של איזה כישוף. הוא כבר נתקל בשתי התופעות האלה, אבל לאחר שבחן אותם מקרוב כבר לא היה בטוח בכך. הם נראו אמיתיים יותר, כמעט כאילו היו נוסעים רגילים באותה רכבת. ולפתע זה היה ברור מאליו: גם הם קוסמים. גם הם יכלו לעשות קסמים. ומרגע שעלתה המחשבה בראשו, היא הפכה כמעט מובנת מאליה – היו קוסמים מחוץ לצה"ל.